חובת התלמידים
וזה החילוק בין השבחים שאסור להוסיף על אלו שאמרם משה רבנו ואנכה"ג תקנוהו בתפלה, ובין השירות ותשבחות שמוסיפים בנשמת באנעים זמירות, שיר חיחוד וכדומה. לספר רק את גדלות ד' אסור לנו להוסיף, כמו שמדויק בדברי ר' חנינא (ברכות ל"ג ב') שאמר לו סיימתינהו לכלהו שבחי דמרך, כי הכיר בו שרק את שבחי ד' הוא בא לספר ואסור. אבל השבחים והשירות ששרים מגודל התלהבות ותשוקת נפשנו אליו, מוסיפים ואומרים. ובראשית אנעים זמירות אנו מקדימים אנעים זמירות וכו' כי אליך נפשי תערוג, נפשי חמדה וכו' הומה לבי אל דודיך, ע"כ (בשביל זה) אדבר בך נכבדות וכו', לא לתאר ולטייב את שבחי ד' באנו, רק לגלות את הנצוץ שהתלהב בנו, ולא סיפור לבד הוא שמספרים עתה, ולא את התוכן לבד שיש במשמעות הדבורים והתיבות אנו מספרים, נשמה יתירה חופפת על הדבורים הללו, לספר את המעשה הי' די בשתים ושלש תיבות, אבל כדי להוציא את רזה העליון אשר למעלה מן התיבות והדיבורים מוכרחים להוסיף דבורים. המספר משבחי ד' וגדלותו, דומה למי שמספר שיש אור גדול שמאיר במקום פלוני רחוק, והאומר שירה משבחי וגדלות ד' דומה, למי שמביא את הנר מהתם להכא, ראי' יתירה של בחי' בני נביאים שבנו התעוררה בו, ובשירתו וברוחו מגלה הוא קצת ממנה ועל הפסוק (שמואל א' י' י') והנה חבל נביאים לקראתו, ותצלח עליו רוח אלהים ויתנבא בתוכם, מתרגם התרגום ושרת עלוהי רוח נביאה מן קדם ד' ושבח ביניהון, רוח בני הנביאים התעורר בו ועמו הסתכל וראה ניצוץ מן ההדור נאה ונפשו סוערת מן הראי' עד בלתי נשוא ומדברה ומוציאה בדבורים אלו, ובשבחים ותוארים אלו. לא שזהו כל ענין הנבואה, רק כנ"ל מן רוח של בני הנביאים שבכל ישראל אנו מדברים עתה.